בחזרה לעבר - לצייר את דובוני אכפת לי

כשהייתי ילדה, אי-אז בשנות ה-80 הידועות לטובה או לשמצה, תלוי את מי שואלים, לא היה מבחר מטורף של צעצועים כמו שיש לילדים היום. המבחר היה די מצומצם ויקר באופן יחסי, ולכן כל חפץ מוצלח שהצלחנו לשים עליו יד היה בגדר אוצר שיש לשמור עליו היטב. לטובתי יעידו עטי הפרקר שכיכבו כמתנת בר-מצווה, כולל הקדשה אישית בחריטה. יעיד על כך גם זוג האופניים שקיבלתי במתנה ליומולדת 8, ושאת המושב שלהם הגבהתי כל כמה חודשים כדי שיתאימו לי גם אחרי שכבר סיימתי את בית-הספר היסודי. הכל היה אז יקר ואיכותי ולמדנו להעריך ולנצור כל מתנה שקיבלנו.

זוכרות אותו? ה-מתנה של שנות ה-80. מקור התמונה: ויקיפדיה

אחד האוצרות שהכי אהבתי היו אלבומי המדבקות. אלה היו ספרונים דקים, בערך בגודל של דף A4, שבתוכם הדבקנו מדבקות שנמכרו בשקיות נייר. לכל סדרת טלוויזיה היה אלבום משלה. שקית ובתוכה 6 מדבקות עלתה חצי שקל וזו הייתה אחת ההשקעות הכלכליות הכי מוצלחות בזמנו בעבור ילדי ישראל. הצליל של שקית הנייר המרשרשת תחת ידיים רועדות מהתרגשות היה לא פחות ממוסיקה. ההפתעה וההתרגשות שבחשיפת הקלפים החדשים היו כמו גול של מסי לשער של ריאל מדריד. האלבומים היו חלק בלתי-נפרד מאיתנו.

ה-אלבום ה-אהוב עלי היה (ועודנו), ללא ספק, אלבום המדבקות של דובוני אכפת-לי. הדובונים המתוקים האלו היו הכוכבים שלי. היה בהם שילוב של אישיות טובת-לב עם כל צבעי הקשת, עננים רכים, כוכבים מחייכים וכל הקיטש שילדה שכמוני אוהבת. מבחינה עיצובית הם היו כליל השלמות. הם מילאו את חיי באושר, I KID YOU NOT.

יש משהו יפה מזה בעולם? מתוך האוסף של COLLECTING STICKERS IN BERLIN

לפחות 3 פעמים בשבוע הייתי משנוררת מאמא שלי כמה חצאי שקלים. בשעות הצהריים, כשההורים הלכו לנוח ואח שלי ואני נדרשנו לשמור על דממת אלחוט, הייתי יורדת לרחוב, חוצה שני כבישים ושמה פעמיי אל בית המקדש השכונתי, הלא הוא הקיוסק של מרקו.

מרקו - גבר בעל מראה ייחודי שכלל שפם, ראש עטור שיער עבות, גופיית סבא לבנה (גם בחורף, דרך אגב) וסיגריה דלוקה בזווית הפה. אני לא חושבת שאי-פעם ראיתי איך הוא נראה מראש ועד רגליים, כי תמיד הוא עמד בתוך הקיוסק ורק ראשו עטור השיער והשפם היה מבצבץ מתוכו. מרקו רק היה רואה אותי מרחוק וכבר יודע שבאתי להשקיע בעוד כמה שקיות נייר מרשרשות של הדובונים.

הייתי חוזרת הביתה, בשקט כמובן כי אבא ישן (לא מבינה איך לא הצלחתי להנחיל לילדים שלי את המשמעת הזאת), פותחת את שקיות הנייר הנפלאות, מוציאה מתוכן את המדבקות ומתמלאת באושר. הצבעים החיים, הדובונים המתוקים, הקישוטים – הכל היה פשוט יפהפה! יכולתי לשבת ולהתבונן בהן שעות, להעריץ את השלמות האסתטית של החבורה הזאת. הם היו חברים טובים, הדובונים, אפילו טובים מאוד, וזאת אחת הסיבות שאני כל-כך כועסת על העובדה שאף אחד מהאלבומים שלי לא שרד את נבכי הזמן. הם פשוט נעלמו! בטח נזרקו לפח ע"י ההורים שלי, שלא ידעו שמדובר בחברים טובים, פסיכולוגים, אנשי סוד. בשנייה ורבע השליכו לפח נדבך כל-כך משמעותי מהילדות שלי. אין ברירה אלא להכריח אותם לפצות אותי, ולרכוש לי במתנה את אחד מהאלבומים שמוכרים א.נשים חכמות/ים, שהשכילו להבין את ערכו של האוצר ולשמור עליו, וכיום מוכרות/ים אותם במאות ואפילו אלפי שקלים באי-ביי.

דברים טובים באים באריזות קטנות. עשרת הדובונים המקוריים. תמונה: האתר הרשמי של CARE BEARS

הדובונים החלו את דרכם בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, הלא היא ארה"ב, בשנת 1981, כקישוטים לכרטיסי ברכה. את הדובונים איירה האמריקאית אלנה קוצ'אריק, ועד מהרה הפופולריות שלהם צברה תאוצה והוחלט להפוך אותם לכוכבי סדרת טלוויזיה – THE CARE BEARS. הייחוד שלהם היה בכך, שעל הבטן של כל דובון/ית היה סמל ייחודי ששיקף את האישיות שלהם: שמש מחייכת לדוב השמחה, קשת לדובונית חייכנית ולב אדום גדול לדוב לב-טוב (שאותו אני הכי אוהבת). הם עזרו לילדי כל העולם והתאגדו כנגד כוחות הרשע, ומדי פרק בניצחון סוחף נוסף הוכיחו לכולם - לב טוב, אוהב וחם, הוא המרפא לכל הצרות שבעולם.

כמובן שגלגלי הקפיטליזם לא הסתפקו בסדרת טלוויזיה וכמה אלבומים, וכהרף עין יצא ליין שלם של מוצרי אכפת-לי, שכלל: בובות, מכתביות, מדבקות, בגדים וכן הלאה. מבחינתי לא היה צורך באף אחד מהם, מכיוון שכבר אז נמשכתי למוצרי נייר למיניהם, ורק המכתביות והאלבום עשו לי את זה באמת.

נעל מעוצבת מקולקציית דובוני אכפת-לי של IRREGULAR CHOICE. קצת פחות מ-300 דולר והן שלך

כמו עוד רבים וטובים לפניהם, גם הדובונים עברו מתיחת פנים ויזואלית לאורך השנים. סדרת הטלוויזיה אומנם יצאה להפסקה של כמה שנים מהמסך הקטן, אך התקמבקה בעשור וחצי האחרונים והביאה דובונים בעלי מראה מהוקצע ותלת-מימדי, מחושב וממוחשב, כיאה למאה ה-21. אם תשאלו אותי, הם לגמרי איבדו את הקסם והתמימות שלהם והפכו לעוד מוצר מלוטש לילדי דור ה-Z. אני מעדיפה להתרפק על דובוני העבר.

הדור החדש של הדובונים. מקור: אינסטגרם

אז לזכר הימים הטובים ההם ובהוקרה והערכה לגיבורי ילדותי, ישבתי וציירתי אותנו יחד, נהנים לנו בכיף בינות לעננים רכים, כוכבים מחייכים והמון, המון שמחה ואושר.

דומה לי? מה לא? טוב, זו אני כשהייתי ילדה... לא הכרתן אותי אז...

אם אתן חושבות שירדתי לגמרי מהפסים עם האובססיה שלי לדובונים מצוירים ממרום גילי המופלג, דעו לכן שאינני היחידה. לדובונים יש עמוד פייסבוק, אינסטגרם וליינים רבים של מוצרים לנערות ונשים. יש משהו ביצורים הקטנים והחמודים האלו, שכנראה מצליח לפרוט על אותם מיתרי לב כמו חיוך של תינוק או תמונה של כלבלב מתוק. כנראה שלאופטימיות אין גיל.