מבצע סבתא

היום שבו סבתא שלי עברה לגור בבית הסיעודי שבקיבוץ שלי היה מלווה באנחת רווחה מצד אחד, ובצער וכאב-לב גדול מצד שני. הייתי מאושרת על כך שהיא עוברת למקום קרוב אלי ואל אמא שלי, שנוכל להיות לידה, להשגיח, לבוא לבקר לעיתים תכופות ולהקל עליה ככל האפשר את השהות במקום החדש, הכל-כך שונה מכל מה שהיא רגילה אליו. ומצד שני - כמה קשה זה לראות את האישה, הבאמת גדולה מהחיים הזאת, עם כל מה שעברה בחיים וכל מה שעשתה עבורי - מאבדת את הכוח, את השמחה, את הזכרונות.

סבתא צילה שלי היא אישה מיוחדת במינה. קשה לי לכתוב עליה מבלי שאצטרך להיאבק בדמעות שחונקות את הגרון ובזכרונות שמציפים אותי - בריחות של לביבות תפוחי-אדמה שמיטגנות על המחבת, סבון לוונדר בחדר הרחצה, קולות הרדיו שהיה פתוח תמיד על התחנה של גלי-צה"ל והממטרה שהשקתה את הדשא שבחצר כל אחר-צהריים.

מה היא לא עברה, הסבתא הזאת. שואה. אובדן כל משפחתה שם. עליה ארצה, אל תוך שפה חדשה, תרבות חדשה, מעבר בין ערים ודירות. בעלה שנפטר לפני שמלאו לה שישים. סרטן. ולמרות הכל ועם הכל, היא תמיד נשארה ליידי. אף-פעם לא התלוננה, או קיטרה, או כעסה. תמיד קיבלה כל מצב בחיים כפי שהוא, לא פשפשה בתוכו ולא התפלשה בצער, לא נכנעה. גיבורת-על אמיתית.

בכל יום ראשון, בשמש או בגשם, היתה צועדת אל המספרה כדי לסדר את ה"פרזורה". השיער, שבעבר היה בגוון חום ערמוני, הפך במרוצת השנים לאפור עד שהלבין כליל, אבל תמיד תמיד היה מסודר, כל שערה במקום. ציפורניים לרוב סידרה לבד, וגוון הלק האהוב עליה היה ורוד, בהיר ועדין. אודם ורוד היה תמיד בתוך התיק, למקרה שתצטרך תיקון. הוא נח שם יחד עם ממחטה ומשקפי שמש, ארנק עור לכסף קטן, כרטיס לוטו שאהבה לגרד (תמיד היה לה מזל וזכתה בכמה שקלים) ועיתון בגרמנית.

המטבח היה נחלתה הבלעדית, והיא אהבה להאכיל אותנו, מאוד. ואנחנו אהבנו לאכול אצלה, מאוד! כמה נחמה יש בצלחת מרק... כל ארוחה דשנה כללה מנה ראשונה, עיקרית, קינוח, ופריט חובה היה פירות חתוכים עם מיץ תפוזים סחוט טרי, או שהיתה מגרדת תפוח-עץ על הפומפיה לתוך קערית קטנה.

כדי להעביר את הזמן שלנו ביחד היינו משחקות המון קלפים, בעיקר רמי. היתה לה קערה עם כמה עשרות אגורות בפנים, וכל אחת בתורה, אם הפסידה או ניצחה, העבירה מטבע של עשר אגורות לשנייה. היינו קוראות, היא מגזינים וספרים בגרמנית ואני ספרי ילדים. בזמן מלחמת המפרץ היא קנתה לי את "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי, ואני התאהבתי בילדה הג'ינג'ית הזאת לחלוטין. אחרי שקראתי את הספר שלוש או ארבע פעמים, סבתא החליטה שאני רצינית וקנתה לי גם את שני הספרים הנוספים בסדרה: "אן מאבונלי" ו"אן שרלי".

היינו הולכות ביחד לקניות במרכז המסחרי הישן של הקריה, זה שיש בו חנויות קטנות וצפופות שמוכרות ערבוביה של לחמניות ובורקסים לצד תחתוני תחרה ומזון בעלי-חיים. היינו הולכות מחנות לחנות, סבתא היתה קונה קצת מכל דבר: זוג בננות בשלות לארוחת צהריים, כמה לחמניות, דגים בצנצנת פלסטיק, טבולים בשמן מראש ועד זנב. ככה היינו מעבירות בקרים נפלאים של החופש הגדול, חוזרות בהליכה הביתה לקראת צהריים, ואז סבתא היתה מכינה לנו ארוחה בזמן שאני יושבת על כסא במטבח וקוראת.

מאז עברו הרבה שנים... אני התבגרתי וכך גם סבתא. האישה הנמרצת, החזקה, הגיבורה האישית שלי נמצאת עכשיו בבית סיעודי וחייה השתנו לבלי היכר. הבית שלה, שתמיד היה מצוחצח, עומד ריק מאדם וכל החפצים שלה צוברים חלקיקי אבק וקורי זמן שעמד מלכת.

החלטתי שאני חייבת לגשת לשם ולתעד את אותם חפצים, שמזכירים לי מי אני ומי היא, שלא אשכח לעולם את העבר. חמושה במצלמת הטלפון הנייד ובאיתן הקטן, עליתי את 69 המדרגות עד הקומה השלישית, פתחתי את דלת הרב-בריח, הדלקתי את האור והסתכלתי סביב. הכל נראה בדיוק כפי שהיה ביום שעזבה, ממש כאילו כל רגע היא עומדת לחזור. סימני השנתיים שחלפו מאז שעזבה ניכרים בשכבות האבק שהצטברו מסביב.

החלטתי להתמקד בדברים הקטנים והמיוחדים, אלו שכבר נכחדו מן העולם ושמורים לדור הסבתות שלנו. הפוסט הזה מוקדש להן, בהרבה אהבה.

בית מספר 56

כשבמגירות היתה שכבת טאפט רטרו

מצליחים לזהות מה זה במבט על?

סט נוסטלגי של כלי מלח ופלפל מפלסטיק

פריט וינטג' מבוקש בשווקי הפשפשים. משקל מטבח

בשביל שעת התה. מסננת

לפני עידן הדיגיטל: דומינו, ולוח משחק מחורר שבו כל החורים למעט האמצעי מלאים בשחקנים, ועל-ידי קפיצה אחד מעל השני צריך להגיע למצב שבסוף נשאר שחקן בודד באמצע