מה הקשר בין קופסת קרטון, אקורדיון ודוד בן-גוריון? יום העצמאות!

איך אני אוהבת אתגרים! כל פרויקט יצירתי חדש גורם ללב שלי לרקוד בהתרגשות מהמחשבה על אין-סוף האפשרויות שרק מחכות להתעורר לחיים.

האתגר האחרון שלקחתי על עצמי היה לעצב את התפאורה לטקס יום-העצמאות ה-75 למדינה שנערך אצלנו בקיבוץ. בשנה כזאת משוגעת והזויה, שהביאה איתה כל-כך הרבה אי-הסכמות, כעסים, פחדים ומועקות, הרגשתי שחייבים וחייבות להרים ליום-העצמאות, שיהיה כמה שיותר שמח. שיהיה לנו יום אחד שנרגיש בו אחדות, אהבת חינם, לכידות, קהילתיות. שלא נאבד את התקווה.

במשך החודש שלפני החג התרוצצו לי בראש כל מיני רעיונות, אבל רק לקראת החג הם התגבשו לכדי קונספט אחיד לתפאורה. החלטתי לארח אושפיזין שהם והן חלק מהקאנונים של התרבות הישראלית. לאחר דין ודברים עם עצמי ועם קרוביי וקרובותיי, הוחלט להזמין את דוד בן-גוריון, גולדה מאיר וקישקשתא. קיפי בן-קיפוד, ההוא מרחוב סומסום, הצטרף ברגע האחרון.

אז מה עכשיו? איך אני ממשיכה מכאן? הסתובבתי לי בסטודיו וחיפשתי רעיונות שיעזרו לי להקים לתחייה את הפאנל המכובד. נתקעתי על ערימה גדולה של שקיות נייר חומות של השופרסל, התחלתי לקפל את השקיות בכל מיני כיוונים בניסיון לראות שם משהו שאפשר לעבוד איתו. כשהנחתי את השקיות מקופלות אחת על השנייה, משהו בדוגמה ובצבע שלהן הזכיר לי אקורדיון, אותו כלי נגינה מיתולוגי שללא ספק ליווה את החלוצות והחלוצים בריקודי ה' באייר תש"ח. תוך שניה ירד לי האסימון והחלטתי שדוד בן-גוריון ינגן באקורדיון. לקחתי קופסת קרטון גדולה ופערתי בה פתח, לתוכו הכנסתי את השקיות המקופלות והסתכלתי מה יצא. מוש!

פתאום נזכרתי שמישהו הניח 4 כסאות עץ לבנים לצד הפח שליד הסטודיו. מיד הלכתי לשם וגררתי אותם פנימה. הבנתי שדוד יזדקק לכסא, וכמוהו גם גולדה וקישקשתא. את החלק הכייפי בטירוף של צביעת הכיסאות השארתי לתלמידים ולתלמידות של הסטודיו שלי, שתרמו לתהליך היצירתי המיוחד הזה המון: 4 כיסאות צבועים, 3 עוגות כחול-לבן מקרטון, שבשבת ענק וקוף כחול אחד, שאבישג המתוקה בת ה-6 ביקשה לצרף לפאנל.

אז יש אקורדיון ויש כסא, עכשיו מה עם דוד? החלטתי להכין את הגוף והפנים מקאפה - חומר שאני ממש ממש אוהבת לעבוד איתו. דמיינתי את הדמות שלו בחולצה משובצת ומכנסי חאקי, אבל הייתי חייבת להכניס הומור לסיפור ולכן הוספתי לו כובע טמבל, והנעליים הן נעלי אולסטאר אמיתיות שלקחתי מפינת המחזור. הבנות הבוגרות של הסטודיו שעזרו לי בהקמת הדמויות, "הגניבו" את הנעליים בטושים של כחול וזהב ובדוגמאות חופשיות.

אחרי שדוד הצליח כפרוטו-טייפ, היה כבר ממש פשוט להכין את שאר הדמויות. הגדלים של חלקי הגוף חזרו על עצמם, כל מה שנותר לעשות זה לצייר את הפנים ולדמיין איזה פיצ'ר מגניב יהיה לכל דמות. החלטתי שלגולדה תהיה קשת נצנצים ושהיא תחזיק בפטיפון שמנגן את שירי ארץ-ישראל. קישקשתא ינגן באורגנית ויהיו לו משקפיים מגניבות שמחלקים ביום העצמאות. קיפי, שנולד ממש ברגע האחרון, יאכל מנה פלאפל.

ביום של הטקס התייצבתי בשמונה-אפס-אפס בחדר האוכל להקמת התפאורה, יחד עם עוד א.נשים שכמוני הרגישו צורך גדול מאוד לעשות ולתת. מקץ שש שעות - הכל היה מוכן. ואחרי שבוע של חיתוכים, גזירות, תהיות, הזיות ו-20 טושי לורד שחורים - הרגשתי שאפשר לשחרר.

כמובן שלא יכולתי לשחרר כל-כך מהר וכל-כך בקלות. עוד הגעתי מדי פעם במהלך אחר-הצהריים והערב כדי לראות שהראש של דוד לא נפל מהמקום ושקשקשתא לא עושה בעיות. אחרי מספיק כוסות של יין לבן כבר שכחתי מהפאנל המכובד ונהניתי מאוד מערב שכולו כחול-לבן, עם א.נשים שמחזירות.ים את התקווה שעוד יהיה כאן בסדר.

אז יצאתי למשימה, חמושה בכל מיני רעיונות שבסופו של דבר התגבשו למשהו לגמרי אחר ממה שתכננתי :-) אבל זה חלק מהיופי של תהליך היצירה - כל דרך היא דרך חדשה, שאין לדעת מה יהיה בסופה. הכול עלול להשתבש ולהכול יש סיכוי להצליח דווקא בדרך אחרת ממה שחשבתי. גם המדינה הצעירה שלנו עדיין נמצאת בתהליך של יצירה, גם היא עושה לנו המון הפתעות בדרך... אני מאחלת לנו ולה שתמיד נזכור שכולנו חלק מאותה יצירה מורכבת אבל ייחודית שנקראת עם ישראל, וש-"יחד, כל הדרך" זו לא סתם סיסמה, זאת דרך חיים. לחיים! לחיי האחת והיחידה שלנו, בת 75 חיה ובועטת היום יותר מתמיד.