מפגש אוצרות משודרג שהעיף לכולנו בסטודיו את הסכך

מפגש אוצרות הפך כבר מזמן לחלק מהשגרה השנתית בסטודיו. במפגש זה אני מביאה לקבוצה את כל ה"אוצרות" שהצטברו בסטודיו מתורמות ותורמים שונים בקיבוץ שיודעים שאני משתמשת בחומרים ממוחזרים, ובהם: קפסולות קפה משוטחות או מלאות, גלילי נייר טואלט, אוסף ישן של כפתורים, הפתעות צעצוע קטנות מביצי שוקולד, משקפיים ישנים, תכשיטים זולים, פקקי שעם ועוד ועוד אוצרות.

עד היום אפשרתי, במסגרת המפגש, לכל ילדה וילד ליצור כאוות נפשם בכל נושא שהוא. כל אחת ואחד היו עסוקים ביצירה נפרדת, אישית. לעיתים פרצה מהומה קטנה סביב "מציאה" חד-פעמית שכמה ילדים רבו עליה כדי שתככב ביצירה הפרטית שלהם, אבל בכל היבט אחר הילדים חוו הנאה צרופה מהחיטוט בחפצים, מיצירת חיבורים שונים ומשונים בין כמה מציאות, מצביעה חופשית ומהדבקה.

כמובן שלאור השמחה שהמפגש יצר אצל הילדים.ות החלטתי לאמץ את הפורמט, אבל לשמחתי לא עצרתי שם והצלחתי לשדרג אותו. חשבתי שיהיה מקסים לעבוד יחד, כל קבוצות הגיל של הסטודיו, סביב נושא מרכזי אחד. החלטתי שהנושא המרכזי יהיה "ממלכת השדונים והפיות", נושא שלדעתי אין לו גיל, הוא פונה לא.נשים בכל הגילאים של החיים, החל מהארי פוטר וכלה במשחקי הכס. קסמים תמיד יכשפו אותנו, וזה נושא עם פוטנציאל בלתי-נגמר של יצירה. ועוד משהו שהחלטתי - שמהתוצרים נכין תערוכה.

כשהכנתי את הסטודיו למפגש, סידרתי את כל האוצרות בקופסאות על רצפת החדר, בשרשרת ארוכה ומעגלית. שיניתי את החלל המרכזי של הסטודיו כדי שניתן יהיה לעבוד בצורה חופשית וללא מגבלות. בצד ימין של הסטודיו הכנתי שולחן "רטוב", שעליו נעשתה כל העבודה המלכלכת בצבעי גואש ואקריליק. בצד שמאל הצבתי שולחן "יבש" לשאר המלאכות - הדבקה, שזירה, צביעה בטושים ובגירים וכן הלאה. במרכז החלל העמדתי שולחנות נמוכים שכיסיתי בגיליונות נייר לבנים. הכל מוכן!

התזכורת ששלחתי להורים בוואטסאפ, שיביאו אוצרות לסטודיו

---

ביום המפגש הגיעו הילדות והילדים בהתרגשות גדולה שניכרה על הפרצופים הכל-כך מתוקים שלהםן, הם זרחו מאושר. התרעתי מראש אצל ההורים שהמפגש הספציפי הזה יהיה מלכלך מהרגיל - נא להתלבש בהתאם! כמו כן ביקשתי שיארגנו את כל הפיצ'יפקעס שיש להם מפוזרים בבית וישלחו לסטודיו עם הילדים, כתגבורת למלאי האוצרות שיש אצלי בסטודיו.

ואכן הגיעו הילדות והילדים עם שקיות מלאות כל טוב, אוצרות שונים ומשונים ומשום מה - המון המון המון שקיות של נצנצים. המון!!!! זה כאילו ההורים רק חיכו להזדמנות להיפרד מהחומר הכל-כך מלכלך הזה, מי פותחת שקית נצנצים בבית???? הרי אין כזה סיכוי, בכל זאת לא חסר לנו, האימהות, מה לעשות חוץ מלבלות שעות עם שואב האבק בניסיון נואש להפטר מכל הניצנוץ הזה. אז אימהות יקרות - לכבוד ולעונג הוא לי לקבל מכן את כל הנצנוצים האלה! בסטודיו נפזר אותם בכיף ואחר-כך אני כבר אשאב, אל דאגה - בדיוק בשביל חוויות כאלו הסטודיו קיים :-)

אז יצאנו למשימה - הילדות.ים, הנצנצים ואני, להקים יחד את ממלכת השדונים והפיות.

לכל קבוצת גיל הוקצה שולחן נפרד. היה מעניין מאוד לראות את האינטראקציות שנוצרו סביב השולחן - כיצד נעשות החלטות משותפות, מי מובילים בכל קבוצה, מי מעדיפים עבודה משותפת ומי יותר "סוליקו" - זה היה פשוט מרתק לראות! מעניין לא פחות וגם מרגש, יש לציין, היה לראות את הילדים.ות ממציאים דברים חדשים מדמיונם, יוצרים אותם מהחומרים השונים, חלקם ברורים ומובנים לזיהוי יותר וחלקם פחות. אבל החלק הבאמת מעניין הוא, שגם ההמצאות שלא נראו ברורות לי כאדם מבוגר, נראו כנראה לגמרי ברורות לילדים.ות, כי להם היה ברור שמה שהם רואים הם ארמון, וכתר, ומפלצת, ודרקון - גם אם הם הוכנו מקופסת קרטון צבועה בגואש ומקושטת בחרוזים. הם ראו באמת, הרגישו באמת, דמיינו על אמת והיו הכי אותנטיים עם עצמם. חלק הכי נהנו מהדבקה של גולות למשטח. חלק נהנו לשפוך נהרות של גואש על קופסאות קרטון ולכסות אותם בצבע. חלק נהנו מהחיטוט בחפצים וחלק נהנו לפזר נצנצים. למעשה, כולם נהנו לפזר נצנצים, כולל אני! :-)

היה מפגש נפלא, באמת, עם כל שכבות הגיל. במפגש העוקב הכנתי עם הקבוצות הזמנה לתערוכה שהתקיימה בסטודיו ביום שבת, שבמרכזה ממלכת השדונים והפיות שיצרו הילדים.ות לגמרי בכוחות עצמם.

בפתיחת התערוכה פניתי להורים ושיתפתי אותםן בתהליך המיוחד והמרגש שעשו הילדים.ות בסטודיו. דיברנו על חשיבות המשוב החיובי וכיצד לתת משוב אותנטי, במיוחד בגילאים הנמוכים שבהם הרבה פעמים התוצר איננו מרשים בעיניים שלנו, המבוגרים. אבל בעיני הילד.ה זו בריאה שלמה, עולם ומלואו! לפני רגע כל חלק היה נפרד ובאתי אני, הילד.ה, וחיברתי ביניהם, בחרתי אותם, סובבתי, מעכתי, פירקתי, השחלתי - פעולות כביכול פשוטות אבל אני עשיתי אותן לבד, לגמרי בכוחות עצמי! וכשאנחנו כהורים מצליחים לראות מעבר לתוצר הסופי שמראים לנו הילדים ומתחברים לתהליך שהם עברו ולמאמץ שהם השקיעו בו - אז, כך אני לפחות מאמינה, אז אנחנו רואים אותם באמת. פרגון על הדרך, על התהליך, הוא פרגון אותנטי כי הוא מתייחס אל מה שקיים באמת ובתמים ביצירה, ואני תמיד תמיד משתמשת בו.

הילדים.ות חיכו בסבלנות מופתית שאסיים את השיח עם ההורים וכרסמו עוגיות שוקולד. הזמנתי אותם לשתף אותנו בתחושות שלהם, והיה לי ממש מקסים לנהל עימםן את השיח הזה.

צילמתי את התערוכה, כמובן, שתהיה לי מזכרת. בנוסף, הנחתי יומן ועט על השולחן בכניסה וביקשתי מכל משפחה לכתוב יחד עם הילד.ה כמה מילים על התערוכה - האם מצאה חן? מה הכי אהבת ליצור? מה הרגשת כשראית את כל האנשים שבאו לראות את היצירה שלך? כמה מקסים יהיה להיזכר, בעוד כמה שנים מהיום, באירוע המיוחד הזה, שבו ההורים ואני זכינו לקבל הצצה אמיתית, חסרת גבולות ונטולת שיפוטיות, לעולמם של הילדים והילדות. אני כבר מתכננת את התערוכה הבאה, יהיו בה ג'ירפות. ואריות. ועוד כמה חיות ג'ונגל :-)

---